התמקדות ודפוסים של טראומה

הסיפור שלנו צרוב בגוף. גם מה שקרה לפני שנים רבות נרשם בגוף דרך דפוסים של המנעות, קושי וחרדה. התמקדות היא שער לזיכרון הרגשי של הגוף, היא נותנת קול לחלקים בתוכי שזקוקים להכרה, לקבלה ללא שיפוט, כדי שיוכלו להשתנות...

התמקדות היא תהליך מוזר בהתחלה... אנחנו לא רגילים לתהליכים שהם לא לניאריים, שהם לא עונים לשפת ההגיון, שהם לא כ"כ מובנים, אנחנו לא רגילים לתת לגוף שלנו להוביל. בהתמקדות אני יושבת מול המטופל או המטופלת שלי, ואנחנו לא יודעים מה יעלה, ולאן נגיע, ואין לנו אג'נדה לפתור או להבין, אבל יש הזמנה אחת עיקרית וחשובה מאוד: במרחב הבטוח הזה, לכל דבר שבא ועולה מתוכי, מחשבה או רגש, דימוי או תמונה, משאלה או זיכרון, דחף או כאב, קינה או ייאוש – לכל דבר שעולה, יש מקום ביננו. בדיוק כמו שהוא. בהתמקדות אנחנו לא שואלים למה, ולא מעדיפים מחשבות חיוביות ומקדמות על פני מחשבות שליליות, כואבות או עקשניות – הכל מוזמן כפי שהוא.....

התמקדות היא דרך רגישה ומלאת כבוד להזמין גם חלקים מאוד ביישניים, מבוהלים ומוסתרים היטב שנמצאים בתוכנו – להראות. התמקדות היא הזמנה להראות, to be seen  , במקום בטוח, מקום שהוא רק בעדי. דרך שפת ההתמקדות אנחנו לומדים שיש בתוכנו חלקים שונים. שונים מאוד. לפעמים הפוכים, סותרים: חלקים אחראיים וחסרי אחריות, בוגרים וילדותיים, נדיבים ואגואיסטיים וכולי וכולי.... חלקים שנמצאים בקדמת הבמה, ואלה שתמיד יהיו מאחורי הקלעים. אנחנו מגלים שאותם חלקים שמוסתרים אותם חלקים בתוכנו שמתביישים להראות, שמאמינים שהם לא מספיק יפים או מוצלחים – יותר מכל דבר אחר, רוצים שיראו אותם.

וזה הקסם של דרך ההתמקדות - כי ברגע שחלק בתוכי, גם אם הוא עמוק וישן ועקשן, מסכים לצאת אל האור – שינוי מתחיל לנבוט בתוכנו. שינוי עמוק, משורש השורשים.

התמקדות מלמדת אותנו לנהל תקשורת של סקרנות, קבלה, חמלה ועדינות עם החלקים שבתוכנו. וזה לא תמיד פשוט. אבל מי שמוביל את התהליך ועוזר לנו לדעת לאן לפנות, מתי ללחוץ על הברקס, מתי להאט, מתי לעצור או מתי להתקדם עוד....זה הגוף שלנו. הגוף שלנו יודע. ואנחנו לומדים להקשיב לו....להקשיב טוב יותר, ולסמוך עליו.

אני פוגשת בקליניקה אנשים רבים שמערכת היחסים שלהם עם הגוף היא מאוד מורכבת, עד כדי כך שזה עשוי להראות קשה עד בלתי אפשרי לסמוך על הגוף. לכן בדרך הטיפולית שבה אני עובדת, הדבר הראשון והחשוב ביותר בטיפול –הוא לבנות, לשפר ולהעמיק את האמון בגוף שלי. לסמוך על הגוף זו חוויה וידיעה פנימית בלתי מעורערת שנבנית קודם כל וראשית כל מלהרגיש את עצמי. לפעמים, זה הדבר המשמעותי ביותר שיש לעשות בטיפול. במקרים כאלה אני מלמדת כלים גופניים פשוטים ונגישים דרך מגע, נשימה ותנועה כדי להרגיש את עצמי, ללמוד להרגיש את האדמה תחתי ואת העוגן שהיא נותנת.  

טראומה רגשית, גם אם אנחנו לא מודעים לה כלל, פוגעת ביכולת לבטוח בגוף שלנו. היא משבשת את היכולת שלנו להרגיש את המציאות הגופנית המיידית ברגעים מסוימים, היא מנתקת אותנו מהיכולת למצוא תחושת בטחון דרך החושים שלנו -  ולכן היא מעוררת בנו חרדה או מנתקת אותנו מהיכולת להרגיש (פיזית או רגשית).

תהליך של שיקום והתמודדות עם טראומה מתחיל ביכולת לווסת את מערכת העצבים שלי – בעיקר דרך תחושת הגוף את עצמו.